
הָיוּ פַּעַם שְׁנֵי סוֹחֲרִים וְלָהֶם שְׁתֵי חֲנֻיוֹת שְׁכֵנוֹת: אֶחָד הָיָה סוֹחֵר בְּשָׂמִים וְהַשֵּׁנִי סוֹחֵר שֶׁמֶן.
בֵּין הַחֲנֻיוֹת הִפְרִיד קִיר דַּק וְסָדוּק.
יוֹם אֶחָד הֵצִיץ מוֹכֵר הַבְּשָׂמִים מִבַּעַד לַסֶּדֶק שֶׁבַּקִּיר וְרָאָה אֶת חֲבֵרוֹ מוֹכֵר הַשֶּׁמֶן סוֹפֵר מַטְבְּעוֹת זָהָב וְצוֹרֵר אוֹתָם בְּתוֹךְ מִטְפַּחַת אֲדֻמָה.
סוֹחֵר הַבְּשָׂמִים סָפַר מִמְקוֹם מַחְבּוֹאוֹ יַחַד עִם שְׁכֵנוֹ וּבְסוֹף הַסְּפִירָה הִתְבָּרֵר שֶׁלִשְׁכֵנוֹ יֵשׁ 165 מַטְבְּעוֹת זָהָב.
סוֹחֵר הַבְּשָׂמִים קִנֵא בִּשְׁכֵנוֹ עַל כַּסְפּוֹ הָרַב.
מָה עָשָׂה? יָצָא אֶל הָרְחוֹב וְהִתְחִיל לִצְעֹק: “הַצִּיּלוּ! גַּנָב! מִישֶׁהוּ גָּנַב אֶת כַּסְפִּי!”
מִיָּד נִגְשׁוּ אֵלָיו שׁוֹטְרִים וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ: “כַּסְפְּךָ נִגְנַב? בְּמִי אַתָּה חוֹשֵׁד? מִי הָיָה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה?”
עָנָה לָהֶם מוֹכֵר הַבְּשָׂמִים: “אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ.
שַׂמְתִי 165 מַטְבְּעוֹת זָהָב בְּתוֹךְ מִטְפַּחַת אֲדֻמָה וְאַף אֶחָד לֹא נִכְנַס אֵלַי לַחֲנוּת מִלְבַד שְׁכֵנִי, מוֹכֵר הַשֶּׁמֶן.”
הָלְכוּ הַשּׁוֹטְרִים אֶל מוֹכֵר הַשֶּׁמֶן וְאָכֵן מָצְאוּ אֶצְלוֹ מִטְפַּחַת אֲדֻמָה וּבָה 165 מַטְבְּעוֹת זָהָב.
מוֹכֵר הַשֶּׁמֶן נִסָה לְשַׁכְנֵעַ אוֹתָם שֶׁמְּדֻבָּר בְּכַסְפּוֹ שֶׁלוֹ, אֲבָל אַף אֶחָד לֹא הֶאֱמִין לוֹ וְהוּא נִשְׁלַח לַכֶּלֶא.
כַּעֲבֹר כַּמָּה יָמִים הִתְחִיל הַמִּשְׁפָּט.
הַשּׁוֹפֵט הָיָה שׁוֹפֵט זָקֵן, הָגוּן וְרוֹדֵף צֶדֶק.
הוּא שָׁאַל כָּל אֶחָד מֵהַסּוֹחֲרִים מָה קָרָה, אֲבָל שְׁנֵיהֶם דָּבְקוּ בְּסִפּוּרָם.
כָּל אֶחָד מֵהֶם טָעַן שֶׁהַכֶּסֶף הוּא שֶׁלוֹ וְהַשּׁוֹפֵט לֹא יָדַע לְהַחְלִיט מִי מְשַׁקֵר וּמִי דּוֹבֵר אֱמֶת.
עֶרֶב אֶחָד, בִּזְמַן הַמִּשְׁפָּט, יָצָא הַשּׁוֹפֵט לְטִיוּל בָּעִיר.
כְּשֶׁיָּשַׁב לָנוּחַ בַּגִנָה, שָׁמַע קְבוּצַת יְלָדִים מְשַׂחֲקִים.
יֶלֶד אֶחָד אָמַר: “אַתֶּם יוֹדְעִים מָה? בּוֹאוּ נְשַׂחֵק בַּמִּשְׁפָּט שֶׁל סוֹחֵר הַבְּשָׂמִים וְסוֹחֵר הַשֶּׁמֶן.
אֲנִי אֶהְיֶה הַשּׁוֹפֵט.”
זָקַף הַשּׁוֹפֵט אֶת אָזְנָיו וְהֵצִיץ מִבֵּין הָעֵצִים אֶל חֲבוּרַת הַיְּלָדִים.
הוּא רָאָה אֶת הַיֶּלֶד שֶׁדִבֵּר יוֹשֵׁב עַל אֶבֶן גְּדוֹלָה וּמוּלוֹ יוֹשְׁבִים שְׁנֵי יְלָדִים אֲחֵרִים.
אֶחָד מֵהֶם שִׂחֵק אֶת סוֹחֵר הַשֶּׁמֶן וְהַשֵּׁנִי אֶת סוֹחֵר הַבְּשָׂמִים.
הַיֶּלֶד סוֹחֵר הַשֶּׁמֶן אָמַר: “ 165 מַטְבְּעוֹת הַזָּהָב הֵם שֶׁלִּי!”
קָפַץ מִמְקוֹמוֹ הַיֶּלֶד סוֹחֵר הַבְּשָׂמִים וְצָעַק: “לֹא נָכוֹן! הֵם שֶׁלִּי! אֲנִי עָטַפְתִי אוֹתָם בְּמִטְפַּחַת אֲדֻמָה וְאָז בָּא סוֹחֵר הַשֶּׁמֶן וְגָנַב אוֹתָם מִמֶנִי!”
אָז אָמַר הַיֶּלֶד הַשּׁוֹפֵט: “הָבִיאוּ סִיר מָלֵא בְּמַיִם חַמִים.”
הַיְּלָדִים הִתְפַּלְאוּ עַל הַבַּקָשָׁה הַמּוּזָרָה וְגַם הַשּׁוֹפֵט שֶׁהִתְחַבֵּא בֵּין הָעֵצִים לֹא הֵבִין מָה רוֹצֶה הַיֶּלֶד לַעֲשׂוֹת.
הַאִם מִתְחַשֵׁק לוֹ לְהִתְרַחֵץ בְּאֶמְצַע הַמִּשְׁפָּט? הַאִם זוֹ בְּדִיחָה? אֲבָל הַשּׁוֹפֵט הַקָּטָן הִסְבִּיר: “שִׂימוּ אֶת הַמַּטְבְּעוֹת בְּתוֹךְ הַמַּיִם.
אִם יָצוּפוּ עַל הַמַּיִם כִּתְמֵי שֶׁמֶן, נֵדַע כִּי הַמַּטְבְּעוֹת הֵם שֶׁל סוֹחֵר הַשֶּׁמֶן.
הֲרֵי יָדָיו מְשֻׁמָנוֹת תָּמִיד וְהַשֶּׁמֶן דָּבֵק בַּמַּטְבְּעוֹת.
אִם לֹא יִהְיוּ בַּמַּיִם כְּתָמִים – הֲרֵי הַמַּטְבְּעוֹת הֵם שֶׁל סוֹחֵר הַבְּשָׂמִים.”
כְּשֶׁשָּׁמַע הַשּׁוֹפֵט הַזָּקֵן אֶת דְּבָרָיו שֶׁל הַיֶּלֶד, יָצָא מִמַחְבּוֹאוֹ, נָשַׁק לוֹ עַל מִצְחוֹ, בֵּרֵךְ אוֹתוֹ עַל חָכְמָתוֹ וְהִזְמִין אֶת כָּל הַיְּלָדִים
לְבֵית הַמִּשְׁפָּט בְּיוֹם הַמָּחֳרָת.
לְמָחֳרָת הִגִּיעַ הַשּׁוֹפֵט לְבֵית הַמִּשְׁפָּט וְשָׁאַל אֶת שְׁנֵי הַסּוֹחֲרִים אִם הֵם דְּבֵקִים בְּסִפּוּרָם.
שְׁנֵיהֶם אָמְרוּ שֶׁכֵּן.
קָרָא הַשּׁוֹפֵט לְהָבִיא אֵלָיו סִיר וּבוֹ מַיִם חַמִים וְאֶת הַמִּטְפַּחַת שֶׁבְּתוֹכָה מַטְבְּעוֹת הַזָּהָב.
לְנֶגֶד עֵינֵיהֶם הַנִּדְהָמוֹת שֶׁל קְהַל הָאֲנָשִׁים פָּתַח הַשּׁוֹפֵט אֶת הַמִּטְפַּחַת וְשָׁפַךְ אֶת תָּכְנָה לְתוֹךְ הַמַּיִם הַחַמִים.
מִיָּד עָלוּ וְצָפוּ עַל פְּנֵי הַמַּיִם כִּתְמֵי שֶׁמֶן בְּרוּרִים.
בִּקֵשׁ הַשּׁוֹפֵט מִשׁוֹמֵר בֵּית הַמִּשְׁפָּט לְהַרְאוֹת לִקְהַל הָאֲנָשִׁים אֶת סִיר הַמַּיִם כְּדֵי שֶׁיַּגִידוּ בְּעַצְמָם לְמִי שַׁיָכִים הַמַּטְבְּעוֹת.
הִסְתַּכְּלוּ הָאֲנָשִׁים לְתוֹךְ הַסִּיר, רָאוּ אֶת כִּתְמֵי הַשֶּׁמֶן וְקָרְאוּ: “עַכְשָׁו זֶה בָּרוּר! הַמַּטְבְּעוֹת הֵם שֶׁל סוֹחֵר הַשֶּׁמֶן!” אָז הֶחְזִיר הַשּׁוֹפֵט אֶת הַמַּטְבְּעוֹת לְסוֹחֵר
הַשֶּׁמֶן וְאֶת סוֹחֵר הַבְּשָׂמִים שָׁלַח לְבֵית הַכֶּלֶא.
כֻּלָם הוֹדוּ לַשּׁוֹפֵט וּבֵרְכוּ אוֹתוֹ עַל חָכְמָתוֹ, אֲבָל הוּא רָאָה בֵּין הָאֲנָשִׁים אֶת הַיֶּלֶד הֶחָכָם וְקָרָא אוֹתוֹ אֵלָיו.
“לֹא אוֹתִי אַתֶּם צְרִיכִים לְבָרֵךְ,” אָמַר הַשּׁוֹפֵט הַזָּקֵן כְּשֶׁהוּא מְחַבֵּק אֶת כְּתֵפוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד הַנִּרְגָשׁ.
“בָּרְכוּ אֶת הַיֶּלֶד הֶחָכָם הַזֶּה
שֶׁפָּתַר אֶתְמוֹל בַּגִנָה אֶת הַתַעֲלוּמָה בִּשְׁבִיל כֻּלָנוּ.”