פִּתְגַם הַשָּׁבוּעַ
אַל יִתְהַלֵּל חוֹגֵר כִּמְפַתֵחַ
אַל תֹאמַר הוֹפּ לִפְנֵי שֶׁקָּפַצְתָ
יֶשְׁנָם אֲנָשִׁים שֶׁרוֹאִים אֶת הָעֲבוֹדָה שֶׁלָּהֶם, כְּאִלּוּ הִיא גְּמוּרָה, עוֹד לִפְנֵי שֶׁהֵם סִיְמוּ אוֹתָה בֶּאֱמֶת.
עַל כָּךְ בָּאִים הַפִּתְגָמִים הַבָּאִים לְהַזְּהִיר אוֹתָנוּ מִכָּךְ.
הַפִּתְגָם הָרִאשׁוֹן לָקוּחַ מהתנ"ך. כַּאֲשֶׁר אָדָם יוֹצֵא לְמִלְחָמָה, הוּא חוֹגֵר אֶת הַחֲגוֹר שֶׁלוֹ. (חֲגוֹר – בֶּגֶד צְבָאִי מְיֻחָד). לְאַחַר שֶׁהוּא חוֹזֵר מֵהַקְּרָב, הוּא פּוֹתֵחַ אֶת הָרְצוּעוֹת שֶׁל הַחֲגוֹר וְהוֹלֵךְ לָנוּחַ.
הַפִּתְגָם בָּא לְהַזְּהִיר אֶת הַלּוֹחֵם, שֶׁלֹּא יַחְגֹג לִפְנֵי הַקְּרָב, אֶלָא רַק לְאַחַר שֶׁהוּא סִיֵם אֶת הַמִּלְחָמָה.
הַפִּתְגָם הָעֲמָמִי יוֹתֵר בָּא לוֹמַר אֶת אוֹתוֹ הַדָּבָר. כַּאֲשֶׁר אָנוּ קוֹפְצִים, אָנוּ צוֹעֲקִים "הוֹפּ". לָכֵן, אָסוּר לָנוּ לִצְעוֹק "הוֹפּ" לִפְנֵי הַקְּפִיצָה. מִפְּנֵי שֶׁיָכוֹל לִהְיוֹת, שֶׁאוּלַי, לֹא נִקְפֹּץ בִּכְלָל.
