בְּאֶחָד מִיָמָיו הָאַחֲרוֹנִים שֶׁל חֹדֶשׁ אָב, יוֹם חַם וָלַח, בִּקְשַׁנִי אַבָּא לְהִצְטָרֵף אֵלָיו לְהַשְׁקָיַת הַכְּרָמִים.
הִסְכַּמְתִּי בְּשִׂמְחָה, וְאַבָּא הִסְכִּים, לִכְבוֹדִי, לָתֵת בְּיָדַי אֶת מוֹשְׁכוֹת הַסּוּסָה בִּנְסִיעָתֵנוּ אֶל הַכְּרָמִים.
מִכָּל כַּרְמֵי הַסְּבִיבָה כְּבָר עָלָה שְׁאוֹן הַבּוֹצְרִים, וְרַק בַּכֶּרֶם שֶׁלָנוּ עוֹד לֹא הֵחֵל הַבָּצִיר.
“אֶצְלֵנוּ,” אָמַר לִי אַבָּא, “כֶּרֶם מְיֻחָד-בְּמִינוֹ.
כֶּרֶם אָפִיל.”
“מַה זֶה אָפִיל?” שָׁאַלְתִּי.
“אָפִיל,” אָמַר אַבָּא, “זֶהוּ פְּרִי הַמְּאַחֵר לְהַבְשִׁיל.
וּבְעֶצֶם, לֹא הַכֶּרֶם אָפִיל.
הָעֲנָבִים הֵם אֲפִילִים.”
“בֶּאֱמֶת,” אָמַרְתִּי, “אֶפְשָׁר בֶּאֱמֶת לְהִתְפַּלֵּא.
בְּכָל כַּרְמֵי הַסְּבִיבָה כְּבָר בּוֹצְרִים וְאֶצְלֵנוּ לֹא.”
“תִּתְפַּלֵא,” צָחַק אַבָּא, “מִי שֶׁמְאַחֵר לְהַגִיעַ לַשּׁוּק, הוּא שֶׁמַרְוִיחַ!”
הִתְפַּלֵאתִי בֶּאֱמֶת.
מַה יֵשׁ בָּאֲדָמָה שֶׁלָנוּ שֶׁגוֹרֵם לָעֲנָבִים לְהַבְשִׁיל כָּל-כָּךְ מְאֻחָר, סָמוּךְ לְרֹאשׁ-הַשָּׁנָה? הֲרֵי הָאֲדָמָה אוֹתָהּ הָאֲדָמָה מִסָבִיב, אַדְמַת מִישׁוֹר שְׁחוֹרָה וּשְׁמֵנָה.
וְהַלַּחוּת – אוֹתָהּ לַחוּת הַמְּעִיקָה מִסָבִיב וְהַחֹם הַקָּשָׁה שֶׁל חֹדֶשׁ אָב – אוֹתוֹ חֹם.
וְאַבָּא אָמַר פִּתְאֹם:
“הִזָהֵר! כָּאן הַיְּרִידָה אֶל הַוָּאדִי.
הַדֶּרֶךְ מִתְפַּתֶּלֶת.
סִבּוּב אֶחָד מֻטְעֶה – וְהָעֲגָלָה תִּתְהַפֵּך!”
מָשַׁכְתִּי בַּמּוֹשְׁכוֹת בְּבַת אַחַת.
הַסּוּסָה נֶעֶצְרָה פִּתְאֹם, נָטְתָה עַל צִדָהּ, וְכִמְעַט שֶׁנִּזְרַקְנוּ עִם הָעֲגָלָה לְתוֹךְ הַוָּאדִי.
אַבָּא חָטַף אֶת הַמּוֹשְׁכוֹת מִיָדַי, וְהַסּוּסָהּ הִרְגִישָׁה מִיָד מִי הוּא הַנּוֹהֵג בָּהּ.
הִיא הִתְיַשְׁרָה מַעַצְמָה, וַאֲפִלוּ הִפְנְתָה אֲחוֹרַנִּית אֶת רֹאשָׁהּ, כְּאִלוּ לִרְאוֹת, אִם גָרְמָה לָנוּ לְהִבָּהֵל.
“אֲנִי נוֹרָא מִצְטָעֵר, אַבָּא,” אָמַרְתִּי, “לֹא הָיִיתִי צָרִיךְ לִמְשֹׁךְ בְּכָל הַכֹּחַ.”
“אֵין דָבָר,” אָמַר אַבָּא, “עַכְשָׁו הִיא כְּבָר בְּסֵדֶר.
הַיְּרִידָה אֶל הַוָּאדִי הִיא תָּמִיד מְסֻכֶּנֶת.
זֶה עִנְיָן שֶׁל נִסָיוֹן.”
“כֵּן,” אָמַרְתִּי, “הַסּוּסָה גַם הִיא קְצָת אֲשֵׁמָה.”
“לֹא, לֹא,” צָחַק אַבָּא, “הִיא לֹא אֲשֵׁמָה בִּכְלָל.
הִיא פָּשׁוּט הִרְגִישָׁה שֶׁיָּדַיִם שֶׁל טִירוֹן נוֹהֲגוֹת בָּהּ.
לָכֵן נִסְתָה לְצַפְצֵף.”
אַחֲרֵי הַוָּאדִי הִתְיַשְׁרָה הַדֶּרֶךְ וְרָצָה לָהּ בֵּין חוֹמוֹת תִּירָס יְרֻקוֹת, גְבוֹהוֹת, וּבֵין הַכְּרָמִים הַכֵּהִים שֶׁעָמְדוּ קְרוֹבִים לְהַבְשָׁלָתָם.
הַסּוּסָה מִהֲרָה בַּדֶּרֶךְ הַמֻּכֶּרֶת, הָעֲגָלָה רָהֲטָה אַחֲרֶיהָ לְלֹא קְפִיצוֹת, לְלֹא רְעָשִׁים, לְלֹא אָבָק.
“אַל תִּשְׁכַּח לִפְנוֹת בַּפְּנִיָּה אֶל הַסֻּכָּה,” אָמַר אַבָּא.
“לָמָּה אֶל הַסֻּכָּה?” שָׁאַלְתִּי, “הֲרֵי אֲנַחְנוּ יוֹצְאִים לְהַשְׁקוֹת?”
“כֵּן,” אָמַר אַבָּא, “יוֹצְאִים לְהַשְׁקוֹת.
אֲבָל מָה עִם הַכֵּלִים?”
וְאַבָּא הִסְבִּיר לִי אֵיךְ נַעֲשֵׂית הִשְׁקָיַת הַכְּרָמִים:
“אֲנַחְנוּ מַשְׁקִים בַּהֲצָפָה,” אָמַר אַבָּא, “כָּל שׁוּרָה הִיא עֲרוּגָה.
הַמַּיִם יוֹרְדִים לְאִטָם בַּעֲרוּגוֹת, דֶרֶךְ מִכְשׁוֹלֵי הַסְּכָרִים הַקְּטַנִים.
וּכְשֶׁהֵם מַגִיעִים לִקְצֵה הָעֲרוּגוֹת, אֶל הַסֶּכֶר הַגָּבוֹהַּ, מַעֲבִירִים אֶת הַבְּרָזִים אֶל הַשּׁוּרָה הַבָּאָה.”
“וְאֵיךְ מַשְׁגִיחִים עַל הַמַּיִם?” שָׁאַלְתִּי.
“זֶהוּ הַדָּבָר הֶחָשׁוּב בְּיוֹתֵר,” אָמַר אַבָּא, “לְהַשְׁגִּיחַ עַל הַמַּיִם שֶׁלֹּא יִפְרְצוּ.”
פִּתְאֹם פָּנְתָה דֶרֶךְ צְדָדִית לְצַד יָמִין.
הַסּוּסָה הֵאֵטָה אֶת מֵהֲלָכָה, וַאֲנִי הִבְחַנְתִּי בְּאִחוּר שֶׁהָיִיתִי צָרִיךְ לִפְנוֹת.
“עֲצֹר אֶת הַסּוּסָה!” קָרָא אַבָּא.
שׁוּב מָשַׁכְתִּי בַּמּוֹשְׁכוֹת בְּכָל כֹּחִי.
הָרֶסֶן נִלְחַץ אֶל שְׂפָתֶיהָ הַמַּלְבִּינוֹת שֶׁל הַסּוּסָה וְהִכְאִיב לָהּ.
הִיא נֶעֶצְרָה מִיָד, וַאֲפִלוּ הִתְרוֹמְמָה עַל רַגְלֶיהָ הָאֲחוֹרִיוֹת, כְּשֶׁרַגְלֶיהָ הַקִּדְמִיוֹת מוּרָמוֹת בַּאֲוִיר וּשְׁלוּחוֹת לְפָנֶיהָ.
“לֹא כָּל-כָּךְ חָזָק!” קָרָא אַבָּא.
הִרְפֵּיתִי מִיָד מִן הַמּוֹשְׁכוֹת.
הַסּוּסָה שׁוּב לֹא הֵבִינָה אֶת כַּוָנָתִי, וּבִמְקוֹם לִפְנוֹת בַּדֶּרֶךְ הַצָּרָה אֶל סֻכַּת-הַכְּרָמִים, הִמְשִׁיכָה לָרוּץ בַּדֶּרֶךְ הָרָאשִׁית.
“עַכְשָׁו עֲצֹר שׁוּב,” אָמַר לִי אַבָּא, "אֲבָל בִּמְתִינוּת, לֹא בְּבַת-אַחַת!
עָשִׂיתִי כְּמוֹ שֶׁאָמַר, וְהַסּוּסָה נֶעֶצְרָה בִּמְקוֹמָהּ.
“עַכְשָׁו מְשֹׁךְ לְאַט-לְאַט בַּמּוֹשְׁכָה הַיְּמָנִית, עַד שֶׁהִיא תִּסְתּוֹבֵב,” אָמַר אַבָּא.
וּרְאֵה זֶה פֶּלֶא: הַסּוּסָה הִסְתּוֹבְבָה בְּאִטִיוּת וְהֵסֵבָּה פָּנֶיהָ לְאָחוֹר.
“עַכְשָׁו הַפְנֵה אוֹתָהּ שׁוּב יָמִינָה,” אָמַר אַבָּא, “לְכִווּן הַסֻּכָּה.”
עָשִׂיתִי כִּדְבָרָיו, וְהַסּוּסָה נִשְׁמְעָה לִי לְהַפְלִיא.
"אַתָּה מַמָשׁ עֶגְלוֹן! צָחַק אַבָּא.
“לֹא,” אָמַרְתִּי, “זֶה רַק כְּשֶׁאַתָּה עַל-יָדִי.”
“אֵין דָבָר,” אָמַר אַבָּא, “אַתָּה עוֹד תִּלְמַד.
אַף אֶחָד לֹא נוֹלַד עִם הַמּוֹשְׁכוֹת בַּיָּד.”
הִגַעְנוּ אֶל רַחֲבַת הַכֻּרְכָּר הַקְּטַנָה שֶׁלִפְנֵי הַסֻּכָּה.
אַבָּא יָרַד וּמִהֵר לִקְשֹׁר אֶת רִתְמוֹת הַסּוּסָה אֶל אֶחָד מֵעַמוּדַי הַסֻּכָּה.
“אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ מַה יֵשׁ לָהּ הַיּוֹם,” אָמַר אַבָּא, “מֵהַבֹּקֶר הִיא מְעֻצְבֶּנֶת, מְנַסָה לְהִתְחַמֵק.”
יָרַדְתִּי גַם אֲנִי וְעָזַרְתִּי לְאַבָּא לְהַעְמִיס עַל הָעֲגָלָה אֶת כָּל הַכֵּלִים הַנְּחוּצִים: מֵעְדְרִים, טוּרִיוֹת, אִתִּים וַאֲפִלוּ מַפְתְּחוֹת-צִנוֹרוֹת חֲלוּדִים וּכְבֵדִים.
לְבַסוֹף הִנִיחַ אַבָּא עַל הָעֲגָלָה שְׁנֵי זוּגוֹת מַגְפֵי-גוּמִי גְדוֹלִים.
אַבָּא הִתִּיר אֶת הַסּוּסָה, בָּחַן אִם לֹא שָׁכַח כְּלוּם וְהֵאִיץ שׁוּב בַּסּוּסָה.
“עַכְשָׁו נִסַע לְהָנִיעַ אֶת הַבְּאֵר!” אָמַר אַבָּא.
יָצָאנוּ בִּמְרוּצָה אֶל הַדֶּרֶךְ.
עַד-מְהֵרָה שָׁבָה וְהִתְפַּתְּלָה הַדֶּרֶךְ אֶל הַוָּאדִי, אֲבָל הַסּוּסָה רָהֲטָה בַּמּוֹרָד תַּחַת יָדָיו הַבְּטוּחוֹת שֶׁל אַבָּא, וַאֲפִלוּ לֹא הִרְגַשְׁנוּ בְּסִבּוּבֵי הַדֶּרֶךְ.
לְיַד הַבְּאֵר עָצַר אַבָּא וְהִנִיחַ אֶת מוֹשְׁכוֹת הַסּוּסָה בְּיָדַי.
“שְׁמֹר עָלֶיהָ,” אָמַר, “שֶׁלֹא תִּבְרַח! אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ מַה יֵשׁ לָהּ הַיּוֹם.”
הוּא נִכְנַס אֶל הַבְּאֵר וְהִתְעַסֵק בָּהּ, לַהֲנִיעָהּ.
הַסּוּסָה לֹא עָמְדָה בְּשֶׁקֶט.
הִתְפַּתְּלָה בֵּין הַיְּצוּלִים לְכָאן וּלְכָאן, מָשְׁכָה, נָשְׁכָה אֶת הָרֶסֶן וְהָיְתָה עַצְבָּנִית מְאֹד.
“נוּ,” אָמַר אַבָּא, “הַמַּיִם זוֹרְמִים, בָּרוּךְ הַשֵּׁם.
הַבְּאֵר הִתְעַקְשָׁה קְצָת, אֲבָל נִכְנְעָה.
וְעַכְשָׁו מַהֵר, אֶל הַכֶּרֶם!”
הַפַּעַם מִהַרְנוּ עוֹד יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר קֹדֶם.
אַבָּא אֲפִלוּ הִצְלִיף קְצָת עַל גַב הַסּוּסָה.
“הַמַּיִם כְּבָר זוֹרְמִים בָּעֲרוּגוֹת,” אָמַר, “כָּל הַבְּרָזִים נִשְׁאֲרוּ פְּתוּחִים.
עַכְשָׁו צָרִיךְ לְהִזְדָרֵז.
זֶה כְּבָר לֹא מִשְׂחָק! עַכְשָׁו זֹאת עֲבוֹדָה!”
אַבָּא הֶרְאָה לִי כָּל דָבָר וְדָבָר.
אֵיךְ מַנִיחִים אֶת רֹאשׁ הַבֶּרֶז בְּפִתְחָהּ שֶׁל הָעֲרוּגָה; אֵיךְ מְעָרְמִים עֲרֵמוֹת עָפָר לַסְּכָרִים; וְאֵיךְ סוֹתְמִים מְאוּרוֹת חָבוּיוֹת שֶׁל חֹלֶד אוֹ שֶׁל נְחָשִׁים.
מְאוּרוֹת, שֶׁהַמַּיִם נִבְלָעִים בָּהֶן כְּאִלוּ אֵין לָהֶן קָצֶה; וְאֵיךְ מַתִּיזִים רֹאשׁוֹ שֶׁל שִׂיחַ-פֶּטֶל בְּמַכַּת מַעְדֵר אַחַת; וַאֲפִלוּ אֵיךְ מוֹרְטִים גַרְגֵר שֶׁהִבְשִׁיל מִן הָאֶשְׁכּוֹל; שׁוֹטְפִים אוֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן בְּמַיִם וּמְטִילִים לְתוֹךְ הַפֶּה, בְּלִי לַעֲצֹר בִּכְלָל.
“אֵלֶה הָעֲנָבִים שֶׁאֲנִי הֲכִי אוֹהֵב,” אָמַר אַבָּא, “קָרִים מִן הַלַּיְלָה, רַעֲנַנִים מִטַל-הַבֹּקֶר, וּמְתוּקִים מִן הַקַּיִץ.”
הָלַכְתִּי אַחֲרֵי אַבָּא מֵעֲרוּגָה לַעֲרוּגָה, עֶזְרָתִי לוֹ לְתַקֵן סְכָרִים שֶׁנִּפְרְצוּ, הִתְכּוֹפַפְתִּי מִתַּחַת לַגְּפָנִים הַנְּמוּכוֹת וְנִתְקַלְתִּי בְּחוּטֵי-הַבַּרְזֶל שֶׁהִתְגוֹלְלוּ בְּכָל מָקוֹם.
“לְכָל עוֹנָה,” אָמַר לִי אַבָּא, “יָפְיָהּ שֶׁלָהּ בַּכֶּרֶם.
בָּאָבִיב, לְמָשָׁל, כָּל הָעֲרוּגָה מְלֵאָה פְּרָחִים.
צִפָּרְנֵי-חָתוּל כְּתֻמִים הַמַּקְדִימִים לִפְרֹחַ, נֵץ-הֶחָלָב הַמַּלְבִּין בִּגְבִיעָיו וַאֲפִלוּ סֵיפַן-הַתְּבוּאָה הַמִּתְחַבֵּא בֵּין הָעֲרוּגוֹת, בְּמָקוֹם שֶׁלַהֲבֵי הַמַּחֲרֵשָׁה לֹא יַשִׂיגוּהוּ.”
אַבָּא נָעַל אֶת הַמַּגָפַיִם הַגְּדוֹלִים שֶׁהוֹרִיד מִן הָעֲגָלָה.
גַם אֲנִי נִסִיתִי, אֲבָל לֹא יָכֹלְתִּי לָלֶכֶת בָּהֶם.
רַגְלַי הָיוּ כָּל-כָּךְ קְטַנוֹת בְּתוֹכָם עַד שֶׁמִּיָד נִכְשַׁלְתִּי וְנָפַלְתִּי אֶל תּוֹךְ הַבֹּץ.
“לֵךְ יָחֵף,” צָחַק אַבָּא, “אֵין דָבָר, תִּתְרוֹצֵץ יָחֵף, לֹא נוֹרָא.
רַק הִזָהֵר מִנְחָשִׁים.”
הַמַּיִם, שֶׁזָרְמוּ בְּמוֹרַד הָעֲרוּגוֹת, הָיוּ צוֹנְנִים וּנְעִימִים.
וְהַקֶּצֶף הַחוּם-לְבַנְבַּן שֶׁעָלָה עַל פְּנֵיהֶם דִגְדֵג אֶת רַגְלַי.
הָאֲדָמָה נֶהְפְכָה לְבֹץ קַר, שֶׁנָּעִים הָיָה לְהַשְׁקִיעַ בְּתוֹכוֹ אֶת כַּפּוֹת רַגְלַי הַיְּחֵפוֹת.
עַד-מְהֵרָה נִתְכַּסוּ רַגְלַי בְּמַעֲטֵה-בֹּץ, וּכְשֶׁיָּצָאתִי מִן הָעֲרוּגָה הִתְיַבֵּשׁ הַבֹּץ, נִצְמַד לְרַגְלַי וְכִסָה אוֹתָן בְּמַעֲטָה כֵּהָה וְצָמִיג.
“מַמָשׁ כְּמוֹ הַמַּגָפַיִם,” צָחַק אַבָּא, “מַמָּשׁ כְּמוֹ מַגָפַיִם שֶׁל בֹּץ!”
כָּכָה הָלַכְנוּ בֵּין הָעֲרוּגוֹת, מִתַּחַת לְמַעֲטֵה הֶעָלִים.
אֶשְׁכּוֹלוֹת, שֶׁהֵחֵלוּ לְהַשְׁחִיר, הֵצִיצוּ מִן הַגְּפָנִים וְרֵיחַ הַגָּפְרִית דָבֵק לְכָל בְּגָדֵינוּ.
“רֵיחַ מַטְרִיד רֵיחַ הַגָּפְרִית,” אָמַר אַבָּא, “רֵיחַ שֶׁחוֹדֵר מַמָשׁ לְתוֹךְ הֵעוֹר.
כְּבָר תַּרְגִּישׁ בְּעַצְמְךָ.”
הֵרַחְתִּי אֶת בְּגָדַי וְהִרְגַשְׁתִּי בָּרֵיחַ שֶׁל הַגָּפְרִית.
“אֲבָל בָּאָבִיב,” אָמַר אַבָּא, “מְהַלְכִים בַּכֶּרֶם רֵיחוֹת גַן-עֵדֶן.
רֵיחוֹת פִּרְחֵי-הַבָּר, גַם רֵיחוֹת הַתַּפּוּזִים לֹא יִשְׁתַּווּ אֲלֵיהֶם.
הֵרַחְתָּ פַּעַם אֶת רֵיחַ הַסְּמָדַר?”
“לֹא,” אָמַרְתִּי, “מַה זֶה סְמָדַר?”
אַבָּא צָחַק.
“רֵיחַ הַסְּמָדַר הוּא מֵרֵיחוֹת גַן-הָעֵדֶן.
זֶהוּ נִיחוֹחָם שֶׁל פִּרְחֵי גַפְנֵי-הַבָּר (הַפְּרָאִיוֹת).
נִיחוֹחַ מְשַׁכֵּר מַמָשׁ.
וְלֹא רַק אֲנַחְנוּ, הַכּוֹרְמִים, מִשְׁתַּגְעִים מֵרֵיחוֹ.
הַדַּבּוּרִים וְהַזְּבוּבִים וּשְׁאַר הַחֲרָקִים מִשְׁתַּגְעִים אַחֲרָיו גַם הֵם.”
הִשְׁלַמְנוּ סִבּוּב אֶחָד שָׁלֵם מִסָבִיב לְכָל הַחֶלְקָה הַמֻּשְׁקֵית.
בְּדַרְכֵּנוּ חֲזָרָה אָמַר אַבָּא: "נוּ, רָאִיתָ? זֹאת לֹא תּוֹרָה גְדוֹלָה, נָכוֹן? צָרִיךְ רַק לִשְׁמֹר מִכָּל מִשְׁמָר שֶׁהַמַּיִם לֹא יִפְרְצוּ מִן הָעֲרוּגוֹת! וְשֶׁלֹא יַהַפְכוּ אֶת הַדֶּרֶךְ לְגַל זוֹרֵם! אַבָּא סִמֵן וְהֶרְאָה לִי כַּמָּה עֲרוּגוֹת בִּשְׁבִילִי.
“אֶת אֵלֶה תַּשְׁקֶה בְּעַצְמְךָ.
אִם תִּצְטָרֵךְ עָזְרָה, קְרָא לִי מִיָד!”
הִתְחַלַקְנוּ בִּכְלֵי-הָעֲבוֹדָה.
אַבָּא הִשְׁאִיר לִי מַעְדֵר וְגַם אֶחָד מִן הַמַּפְתְּחוֹת הָעֲצוּמִים, שֶׁאוּכַל לִסְגֹּר בּוֹ אֶת הַבְּרָזִים, אִם לֹא אֶשְׁתַּלֵט עַל הַהַשְׁקָיָה.
שָׁקַעְתִּי בָּעֲבוֹדָה וַאֲפִלוּ לֹא הִבְחַנְתִּי אֵיךְ הִסְתַּלֵק אַבָּא לְחֶלְקָתוֹ וְאֵיךְ רָץ וְחוֹלֵף לוֹ יוֹם הַקַּיִץ הַלּוֹהֵט.
בְּעוֹד אֲנִי מַתְקִין אֶת אַחַד הַסְּכָרִים, שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי גַבִּי, מִכִּווּן הַסֻּכָּה, אֶת קוֹל מִצְהֲלוֹתֶיהָ שֶׁל הַסּוּסָה וְאַחַר-כָּךְ גַם שָׁמַעְתִּי קוֹל קִרְקוּשׁ וְדִרְדוּר וַחֲרִיקַת-קְרָשִׁים רְחוֹקָה.
כְּשֶׁקָרַבְתִּי לִקְצֵה הַשּׁוּרָה, רָאִיתִי פִּתְאֹם אֶת אַבָּא רָץ וּמְמַהֵר עַל הַדֶּרֶךְ, מִחוּץ לָעֲרוּגוֹת.
“מַה קָרָה, אַבָּא?” קָרָאתִי אֵלָיו כְּנִבְהָל.
“הַסּוּסָה,” צָעַק אַבָּא וְלֹא הִפְסִיק מֵרִיצָתוֹ, “הַסּוּסָה בָּרְחָה!”
רַצְתִּי גַם אֲנִי אַחֲרָיו כִּבְרַת-דֶרֶךְ בְּתוֹךְ הָאָבָק שֶׁהֵקִימָה הַסּוּסָה הַנִּמְלֶטֶת.
עַד שֶׁהִרְגִישׁ בִּי אַבָּא וְקָרָא אֵלַי: “מָה אִתְּךָ? חֲזֹר מִיָד! הַשְׁגַח גַם עַל הַבְּרָזִים שֶׁלִי! תֵּכֶף אָשׁוּב!”
וְהוּא נֶעְלַם בְּפִתּוּל הַדֶּרֶךְ בֵּין הַכְּרָמִים, בַּמָּקוֹם שֶׁנֶעְלַם עֲנַן הָאָבָק וְהַחֲרִיקוֹת שֶׁל הָעֲגָלָה הַנְּטוּשָׁה.
שַׁבְתִּי אֶל הַמַּעְדֵר וְאֶל הַהַשְׁקָיָה.
מֵעַכְשָׁו לֹא הָיָה לִי רֶגַע שֶׁל מְנוּחָה.
רַק גָמַרְתִּי סִבּוּב-הַשְׁגָחָה עַל הַבְּרָזִים שֶׁלִי, וּמִיָד רַצְתִּי לִרְאוֹת אֵיךְ מִתְמַלְאוֹת הָעֲרוּגוֹת שֶׁאַבָּא הִשְׁאִיר.
כָּל הַזְּמַן חָשַׁשְׁתִּי שֶׁמָא יִפְרְצוּ הַמַּיִם מִכָּל הַסְּכָרִים בְּבַת-אַחַת, שֶׁמָא יִתְמַלְאוּ כָּל הָעֲרוּגוֹת פִּתְאֹם, שֶׁמָא אַבָּא לֹא יַחֲזֹר, וַאֲנִי לֹא אַסְפִּיק לְהַשְׁגִיחַ עַל הַכֹּל, וְהַמַּיִם הַסּוֹרְרִים כְּאִלוּ יַרְגִישׁוּ שֶׁרַק אֲנִי הַקָּטָן כָּאן לְבַדִי מְמֻנֶה עֲלֵיהֶם – וּבִמְרוּצַת-מְשׁוּבָהּ יַבְקִיעוּ לָהֶם שְׁבִיל, יַחְמְקוּ מִן הַסְּכָרִים וְיָצִיפוּ אֶת הַדֶּרֶךְ.
וְאַבָּא הֲרֵי הִזְהִירַנִי בִּמְפֹרָשׁ: שֶׁלֹא אָעֵז לְהָצִיף אֶת הַדֶּרֶךְ! בִּמְרוּצָתִי לֹא הִשְׁגַחְתִּי בַּדֶּרֶךְ, פָּצַעְתִּי אֶת רַגְלַי בָּרְגָבִים הַקָּשִׁים, וּמִבַּעַד לְמַעֲטֵה הַבֹּץ שֶׁדָבֵק לְרַגְלֵי הִרְגַשְׁתִּי אֵיךְ נִנְעָצִים בִּי קוֹצִים קָשִׁים וּמַכְאִיבִים.
אַךְ כָּל מַאֲמַצַי לֹא הוֹעִילוּ, וְכָל רִיצָתִי הָיְתָה לַשָּׁוְא.
פָּשׁוּט לֹא יָכֹלְתִּי לְהַשְׁגִיחַ עַל בְּרָזִים רַבִּים כָּל-כָּךְ.
כְּשֶׁרַק רָאִיתִי פְּרִיצָה רִאשׁוֹנָה בַּסְּכָרִים, הֵנַפְתִּי בַּמַּעְדֵר תְּנוּפוֹת חֲזָקוֹת וּמְהִירוֹת, כְּדֵי לִסְתֹּם אֶת הַפִּרְצָה, וּכְבָר מֵאֲחוֹרַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל הַמַּיִם הַמְּפַכְפְּכִים לָהֶם, פּוֹרְצִים אֶת הַסְּכָרִים וְשׁוֹטְפִים אֶת הַדֶּרֶךְ.
שׁוּם דָבָר לֹא הוֹעִיל.
אֶת זֶרֶם הַמַּיִם הַגּוֹאִים אִי-אֶפְשָׁר הָיָה לִבְלֹם.
הַמַּעְדֵר הִכְבִּיד עָלַי וְיָדַי כָּאֲבוּ.
מֵרֹב הִתְרַגְשׁוּת פָּשׁוּט כָּרַעְתִּי עַל בִּרְכַּי וּבִשְׁתֵּי יָדַי גָרַפְתִּי בֹּץ וּרְגָבִים, לִסְתֹּם אֶת הַסְּכָרִים.
אֲבָל הַמַּיִם צָחֲקוּ לִי, הֵם הִצְטַבְּרוּ בִּקְצֵה הָעֲרוּגוֹת, עָלוּ לְגֹבַהּ וּמִיָד פָּרְצוּ בִּמְהִירוּת, יָשָׁר אֶל הַדֶּרֶךְ.
הִשְׁתַּטַחְתִּי בְּתוֹךְ הַבֹּץ.
הִתְמַלֵאתִי כֻּלִי בֹּץ.
לֹא הִרְגַשְׁתִּי מָה אֲנִי עוֹשֶׂה וְלֹא חַשְׁתִּי כְּלוּם.
כְּמוֹ מְטֹרָף חָטַפְתִּי בְּאֶגְרוֹפַי בֹּץ וְתָמַכְתִּי אֶת הַסְּכָרִים הַמִּתְמוֹטְטִים.
וּפִתְאֹם חַשְׁתִּי שֶׁכָּל הַבְּרָזִים פְּתוּחִים עַכְשָׁו וּמַזְרִימִים אֶת מֵימֵיהֶם בְּכָל כֹּחָם.
אוּלַי אָרוּץ וְאֶסְגֹר אֶת כָּל הַבְּרָזִים? אוֹ אוּלַי אָטוּס וַאֲמַלֵא עֲרוּגוֹת חֲדָשׁוֹת.
וְאוּלַי אַטֶה אֶת הַמַּיִם אֶל תְּעָלַת-הַנִּקוּז שֶׁלֹּא יָצִיפוּ אֶת הַסֻּכָּה?… מֵרַב יֵאוּשׁ כָּרַעְתִּי בְּתוֹךְ הַמַּיִם.
צָעַקְתִּי וְקָרָאתִי אֶל אַבָּא שֶׁיַּחֲזֹר מַהֵר וְקִלַלְתִּי אֶת הַסּוּסָה הַבַּרְחָנִית.
“סוּסָה מְטֹרֶפֶת שֶׁכְּמוֹתֵךְ! בִּגְלָלֵךְ הַכֹּל! בִּגְלָלֵךְ בּוֹרְחִים לִי הַמַּיִם, בִּגְלָלְךָ יָשׁוּב אַבָּא וְיִמְצָא אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ וְהַסֻּכָּה מוּצָפוֹת!”
חֹם הַשֶּׁמֶשׁ הִכָּה עַל רֹאשִׁי, חֻדֵי הַקּוֹצִים הִכְאִיבוּ לִי, סֵרְחוֹן הַגָּפְרִית מִלֵא אֶת נְחִירַי וַאֲנִי פָּשׁוּט פָּרַצְתִּי בְּבֶכִי.
יָשַׁבְתִּי בְּתוֹךְ הַמַּיִם, כֻּלִי מָרוּחַ בְּבֹץ וּבָכִיתִי.
הַדְּמָעוֹת נָשְׁרוּ יָשָׁר אֶל תּוֹךְ הַמַּיִם וְשָׁטְפוּ אִתָּם יַחַד בִּמְהִירוּת, דֶרֶךְ כָּל הַסְּכָרִים, אֶל הַסֻּכָּה, וְאֵינֶנִי יוֹדֵעַ עוֹד לְאָן…
עַד שֶׁזֶרֶם הַמַּיִם חָדַל פִּתְאֹם, וַאֲנִי הֵבַנְתִּי שֶׁמִּישֶׁהוּ סָגַר אֶת הַבְּרָזִים.
וּבִמְהֵרָה גַם שָׁמַעְתִּי אֶת מַגָפָיו שֶׁל אַבָּא בּוֹסְסִים וּבוֹצְצִים בְּתוֹךְ הַבֹּץ.
“חֶרְבּוֹן, מָה?” שָׁאַל אַבָּא, שֶׁהוֹפִיעַ מִבֵּין הֶעָלִים.
הִתְבַּיַשְׁתִּי וְלֹא עָנִיתִי.
קַמְתִּי מִתּוֹךְ הַבֹּץ, נִגַבְתִּי אֶת דִמְעוֹתַי וְהָלַכְתִּי לָקַחַת אֶת הַמַּעְדֵר.
“סוּסָה מְשֻׁגַעַת,” אָמַר אַבָּא, מִתְנַשֵׁף מֵרִיצָתוֹ הַאֲרֻכָּה, “אֲבָל עַכְשָׁו הִיא בְּיָדֵינוּ.”
כְּשֶׁיָּצָאתִי מִבֵּין הַגְּפָנִים אֶל הַדֶּרֶךְ, חָשְׁכוּ עֵינֵי.
כָּל הַדֶּרֶךְ, מֵהַמִּסְעָף וְעַד לְרַחֲבַת-הַסֻּכָּה הָיְתָה מוּצֶפֶת מַיִם.
וְהַמַּיִם עוֹד הוֹסִיפוּ וְשָׁטְפוּ מֵעָלֶיהָ אֶל תְּעָלַת-הַנִּקוּז בְּגַלִים קְטַנִּים וּמַקְצִיפִים.
“אֵין דָבָר,” אָמַר אַבָּא, “בּוֹא, נַעֲבִיר אֶת הַבְּרָזִים וְנִסַע הַבַּיְתָה.
אַתָּה עָבַדְתָּ מַסְפִּיק הַיּוֹם.
אַתָּה צָרִיךְ לְהִתְרַחֵץ.
עוֹד יַחְשְׁבוּ שֶׁאַתָּה כּוּשִׁי קָטָן…”
עָזַרְתִּי לְאַבָּא לְהַעֲבִיר אֶת הַבְּרָזִים, וְאַחַר-כָּךְ עָבַרְנוּ וְהִתְקַנוּ אֶת כָּל הַסְּכָרִים שֶׁנִּפְרְצוּ, וְאַבָּא אָמַר:
“לֹא רַק הַסּוּסוֹת, גַּם הַמַּיִם הֵם לִפְעָמִים חַיוֹת רָעוֹת!”
לֹא הָיָה קַל לְאַבָּא לִנְהֹג בַּסּוּסָה.
הִיא הָיְתָה כְּנוּעָה וַעֲיֵפָה, אֲבָל סִימָנֵי שִׁגְעוֹנָהּ עוֹד לֹא עָבְרוּ לְגַמְרֵי.
הַדֶּרֶךְ הַמּוּצֶפֶת הָיְתָה מִכְשׁוֹל גָדוֹל לָעֲגָלָה, וְעָבַר הַרְבֵּה זְמַן עַד שֶׁאַבָּא מָצָא מַסְלוּל-עֲקִיפָה.
אֲבָל כְּשֶׁהִגַעְנוּ הַבַּיְתָה, וַאֲנִי נִרְחַצְתִּי וְנִשְׁטַפְתִּי כֻּלִי, וְאִמָּא מָרְחָה שֶׁמֶן עַל פְּצָעַי, אָמַר לִי אַבָּא:
“רֵיחַ נִיחוֹחַ נוֹדֵף מִמְךָ.
מַמָשׁ כְּמוֹ נִיחוֹחַ הַסְּמָדַר.”
וְהוּא הֵנִיף לִי בְּיָדוֹ לְשָׁלוֹם וּמִהֵר לְהַשְׁלִים אֶת הַשְׁקָיַת הַכֶּרֶם.